פרק II · 2 דקות קריאה
הצדיק שעדיין היה יכול ליפול
רש״י והפגיעוּת שבתוך הגדולה
רש״י מסבך את התמונה באופן החשוב ביותר.
חנוך היה צַדִּיקצדיקקריאת רש״י בחנוך מתעקשת שצדקות ופגיעוּת אינן סותרות.מילון מונחים, ואף על פי כן פגיע. רש״י מתאר אותו כמי שקל בדעתו לשוב להרשיע, ולפיכך נטלו הקדוש ברוך הוא לפני זמנו.
אין זה פרט קטן העומד באי־נוחות לצד ההתעלות המיסטית המאוחרת.
זהו הפתח שדרכו ההתעלות נעשית אנושית.
דמיינו שהתורה הייתה אומרת לנו שחנוך נולד בלי מלחמה פנימית, שגופו לא העמיד לו התנגדות, שהתאווה מעולם לא משכה לכיוון אחר, שתודעתו הייתה מלאכית מטבעה.
עלייתו הייתה מרשימה, אבל היא הייתה מלמדת אותנו מעט מאוד על עצמנו.
תחת זאת שומרת המסורת היהודית על מתח.
הוא התהלך את האלקים.
והוא היה יכול לחדול מלהתהלך.
וזה דבר אחר לגמרי.
מלאך ממלא את תפקידו לפי הטבע שבו נברא. מיכאל אינו מתעורר בוקר אחד ותוהה אם הוא חפץ להיות מיכאל. גבריאל אינו מחליט שהגבורה אינה נוחה לו היום. ההוויה המלאכית מחוברת חיבור הדוק לשליחות המלאכית.
האדם חצוי.
הוא יודע דבר אחד וחומד אחר.
הוא אוהב ונסוג.
הוא מחליט ושוכח.
הוא רואה ואחר כך נעשה מעורפל.
הוא יכול להתפלל שחרית בדמעות ולהיעשות קטנוני עד הצהריים.
ולכן יש בקדושה האנושית דבר שהקדושה המלאכית אינה יכולה להוליד באותו האופן: חזרה.
האדם יכול להיעשות אחר ממה שהיה רגע אחד קודם לכן.
זו כבודה של התשובה, אבל זהו גם סודה של העבודה היומיומית.
מלאך מאיר לפי מה שהוא.
אדם יכול להשיב על מה שניתן לו.
האור יורד.
האדם מחזיר דבר מה.
כושר ההשבה הזה הוא המקום שבו חנוך מתחיל להיראות אחרת.
פגיעותו אינה מבוכה הקודמת לשינויו. היא מה שנותן לשינוי את משמעותו המיוחדת.
אם מסורת ההיכלות המאוחרת אומרת שחנוך נעשה מטטרון, הרי שהאמירה העמוקה ביותר אינה פשוט:
אדם נעשה מלאכי.
אלא:
ישות שיכלה לפנות עורף נעשתה נאמנה כל כך בפנייתה פנימה עד שהכיוון שרכשה נעשה צורה שמימית.
מה שכבש למטה נעשה מה שנשא למעלה.
המאבק לא הושלך.
הוא עוכל.
החיכוך נעשה להבה.