המהלך השביעי

חנוך הוא הדור השביעי מאדם.

אדם.

שת.

אנוש.

קינן.

מהללאל.

ירד.

חנוך.

השביעי.

פרט זה מזמין התבוננות, ובייחוד בתוך תודעה תורנית היודעת כמה פעמים מייצג המספר שבע את השלמת סדר בתוך הבריאה. היום השביעי מקבל את ששת הקודמים. השמיטה היא השנה השביעית. המנורה נפרשת בשבעה נרות. מלכותמַלְכוּתמלכותהספירה העשירית והאחרונה, כוח הקבלה והדיבור שבסדר הספירות, והנקודה שממנה מתחיל עולם תחתון.מילון מונחים משלימה את שבע המידות. מחזור יורד, מבטא את עצמו, ומגיע אל קצהו המקבל.

והאיש השביעי מאדם עושה דבר שלא היה כמותו.

הוא יוצא בהליכתו מן הדפוס הרגיל.

ובכל זאת אין התורה מגדירה אותו בראש ובראשונה בעלייה.

היא מגדירה אותו בהליכה.

וַיִּתְהַלֵּךְ.

לשון המקור

הוא התהלך.

זהו אחד הפעלים השקטים ביותר שאפשר להעלות על הדעת עבור אדם שהמסורת המיסטית היהודית המאוחרת תקיף אותו באש, בכתרים, בהיכלות, בשמות עליונים ובמינהל מלאכים.

לפני האש — הליכה.

לפני מטטרון — חנוך.

לפני הכיסא — נתיב.

לפני המשרה השמימית — עוד צעד אנושי הנעשה בכיוון הנכון.

וזה חשוב, משום שהפיתוי בגישה אל מטטרון הוא להתחיל מלמעלה. אנו רואים את השר העליון, את שר הפניםשַׂר הַפָּנִיםשר הפניםתואר של מעמד ביחס לנוכחות האלוקית — פנים המופנות כלפי הסדרים התחתונים, בעודו נשאר עבד לפני מה שלמעלה.מילון מונחים, את הנער, את הסופר השמימי, את נושא השם, ומדמים שסודו של חנוך מתחיל במקום שבו האנושיות נגמרת.

התורה מתחילה במקום אחר.

סודו מתחיל בגוף.

רגל אחת עוזבת את הארץ.

השנייה נשארת די זמן כדי לשאת את משקלה.

ואז השנייה באה אחריה.

הליכה אינה תעופה ואינה בריחה. היא תנועה הנעשית מתוך חילוף, איזון ומגע עם הקרקע. אדם מתקדם דווקא משום שהוא ממשיך לגעת באדמה.

אולי זה הסוד הראשון החבוי ב״ויתהלך חנוך״.

חנוך אינו נעשה קדוש על ידי הכחשת המקום התחתון. הוא מגלה בתוכו כיוון.

השינוי המאוחר מוצפן כבר במחווה המוקדמת.

מטטרון הוא מה שההליכה נעשית כאשר נברא שלם אומן והוכשר לכלל כיוון.

השם חנוך עצמו מהדהד עם חינוךחִינּוּךְחינוךחינוך, חנוכה, עיצוב. לא הכנסת ידיעה אלא עיצובו של אדם עד שנתיב נעשה בר־מגורים מבפנים.מילון מונחים — חינוך, הקדשה, עיצוב. חינוך אינו הכנסת רעיון בודד אל השכל. החינוך העמוק ביותר מעצב אדם עד שהנתיב נעשה בר־מגורים מבפנים. ילד מלמדים לברך עד שההפסקה שלפני האכילה נעשית טבעית. היד לומדת צדקה. הפה לומד ריסון. ערב שישי מקבל מרקם אחר. הגוף מתחיל לזכור את השבת לפני שהשכל סיים להסביר אותה.

תחילה אדם עושה מעשה קדוש.

אחר כך המעשה מחנך את האדם העושה אותו.

ולבסוף האדם נעשה מקום שהמעשה שייך אליו.

חנוך התהלך.

והתהלך.

עד שלא היה עוד אפשר להפריד הפרדה נקייה בין המהלך לבין הכיוון.