האש אינה העיקר

ספרות ההיכלות מתארת את שינויו של חנוך בלשון עצומה. בשרו נעשה אש. גידיו להבה. מידותיו מתרחבות. הוא מולבש הוד. סודות נמסרים לו. הוא מקבל כתרים ושמות. הוא נכנס אל המינהל השמימי כמטטרון.

בקריאה רשלנית נעשית דימוי כזה מחזה בלבד.

בקריאה מתוך קבלה הוא נעשה אדריכלות.

אש אינה רק חום.

אש היא כלפי־מעלה.

להבה נשארת אחוזה בפתילה ובכל זאת נמתחת מעבר לה. היא מכלה את החומר המקיים אותה ומתרגמת אטימות לאור.

ולכן גופו של חנוך הנעשה אש אומר דבר מה על כיוון.

לגוף היו פעם כיוונים מתחרים.

הרעב נע לכאן.

הפחד נע לשם.

התאווה נעה למקום אחר.

הנשמה נעה כלפי מעלה.

היצר משך הצידה.

עבודתו הארצית של חנוך לא ביטלה את הריבוי באלימות. היא אימנה את הריבוי אל תוך ברית.

ואז המסורת המיסטית מלבישה את התוצאה באש.

הבשר למד היכן מקומו.

השינוי אינו שנאת הגשמיות. הוא גילוי מה שנשאה בתוכה גשמיות ממושמעת.

וכאן הדימוי נעשה עדין במיוחד.

הדמיון הקלאסי של העלייה נוטה להיות קווי.

הארץ למטה.

השמים למעלה.

האדם מטפס.

המלאך גבוה יותר.

ולכן ההישג הגבוה ביותר חייב להיות המרחק הגדול ביותר מן הגשמיות.

אבל התורה אינה מסתיימת בחנוך.

סיני עדיין לא אירע.

המצוות עדיין לא נכנסו אל העולם הגשמי בכוח הקידוש המלא שלאחר סיני.

המשכן עדיין לא נבנה.

תפילין עדיין לא הפכו עור בהמה לחפצא של מצווה.

אין מזוזה ההופכת פתח.

אין לולב גשמי המורם כרצון השם.

אין מצה הנאכלת משום שהאין־סוף ציווה על קמח ומים.

אין שולחן שבת שבו יין, לחם, נרות, גופים, ילדים, דיבור וזמר נעשים דירה.

חנוך עולה בטרם קיבל העולם את מלוא כושרו להחזיק במה שנעשה.

וזה משנה את משמעות היעלמותו.

וְאֵינֶנּוּ.

לשון המקור

הוא כבר איננו כאן.

לא משום שאין ערך ל״כאן״.

אלא משום שה״כאן״ אינו מוכן עדיין.