חנוך ויתרונו של המקבל

רווח דמיון רוחני שבו כל דבר בעל משמעות מתחיל מלמעלה.

השמים נותנים.

הארץ מקבלת.

הרב נותן.

התלמיד מקבלמְקַבֵּלמקבלבעיון זה תפקיד פעיל: המקבל מוסיף צורה, מקום ותשובה למה שניתן לו.מילון מונחים.

השכל נותן.

הדיבור מקבל.

הזכרי נותן.

הנקבי מקבל.

ולפיכך המקור חשוב.

ולפיכך המקבל משני.

אבל האדריכלות חסרה עד שנשאל מה עושה המקבל במתנה.

השמים שולחים גשם.

הארץ מוציאה חיטה.

אין הגשם יכול להוציא לחם בשמים.

רב מוסר תובנה.

תלמיד נאבק בה, שואל שאלה, מהפך בה, מעמיד אותה מול החיים, ולפתע עומק שהיה נסתר אף מן הרב מתנסח.

זרע ניתן.

הרחם מעבר ילד שאי אפשר לצמצמו לזרע כפי שהתקבל.

אין הקבלה סופה של הנתינה.

הקבלה מתחילה את השינוי.

ועתה שובו אל חנוך.

האדם הוא המקבל ביחס לשמים.

הוא מקבל קיום.

הוא מקבל צו.

הוא מקבל התעוררות.

הוא מקבל תורה בכל צורה שהייתה זמינה לדורו.

ואף על פי כן אין חנוך נשאר נקודת הסיום של הירידה.

הוא שב.

וַיִּתְהַלֵּךְ.

לשון המקור

הוא משיב.

ולכן אפשר להתבונן בחנוך כדימוי אנושי מוקדם לאור חוזר.

האור יורד.

תשובת האדם עולה.

ואז מי שעלה נעשה מסוגל לשאת דבר מה בחזרה אל העולמות.

הקו נעשה מעגל.

אין מטטרון רק שמים המושיטים יד מטה.

הוא ארץ שהושיטה יד מעלה ועתה זוכרת את שני הכיוונים.