העתיד אינו עולם בלא כלים

אוטופיה מיסטית גסה מדמיינת את העתיד כהתמוססות.

הכול נעשה אור.

ההבדלים נעלמים.

הגופים חדלים מלהיות חשובים.

הייחודיות מתאדה.

התורה מדמיינת דבר עשיר יותר.

הזאב והכבש נשארים נבדלים בדימוי הנבואי.

האומות נשארות אומות בעודן קוראות בשם השם.

הארץ נשארת ארץ בעודה מלאה דעה אלוקית.

הדעה מכסה את הארץ ״כמים לים מכסים״.

הים נשאר קיים מתחת למים.

הצורה נשארת.

אבל היא מוקפת, רוויה, מיושבת.

התכלית אינה שהכלי ייעלם.

התכלית היא שההעלם לא ייחווה עוד כפרֵדה.

וזה מה שחנוך יכול ללמד עתה.

הוא חווה צורה אחת של שינוי — הכלי הנעשה אש.

העתיד מבקש מן העולם להשיג צורה אחרת:

הכלי הנשאר כלי בעודו נעשה שקוף לתכליתו.

הראשונה היא עלייה.

השנייה היא דירה.

הראשונה עוצרת נשימה.

השנייה היא מה שהבריאה נועדה לו.